אני יודעת. 
כן, אני מכירה את מה שעובר אצלך בראש- אחרי אלפי אחרות. 

את מרגישה ש"לפחות חלק מזה – הוא אשמתי".  שאולי את אכזבת את הקטנים שלך… שאולי התרכזת יותר מידי בדברים אחרים. בעבודה? בספורט? בהישגים?

וחשוב לי לומר לך – את טועה. 

ילד צריך הורים מאושרים. החיים, הקצב, העומס – קשים לכולן. וגם אם לא היו, הם קשים לילדים עצמם. הדור שלהם חווה מציאות שאנחנו לא יכולות לדמיין. ובמילים קצרות יותר – את לא אשמה! 

מה שכן, איפה הסיכון? איפה מתחבא "הנזק"?

בתחושת הכשלון. ברצון שלך "להתמודד לבד", בעובדה שהמח שלך "דוחה" את זה מעליו. דחיינות. אי טיפול. אי התייחסות. אסור. אסור. אסור. 

הנזק המצטבר – גדול בהרבה מהנזק הנוכחי! 

אני והצוות מחכות לך.

לתמיכה, ליד אוהבת, לחיבוק. את אמא נהדרת – והבעיה אצל הקטנים היא פשוט חלק מהחיים. נטפל בה. יהיה בסדר. יותר מבסדר – יהיה נהדר.